הקדמה
המון זמן שאני מתכננת לחזור לכאן, לבלוג שלי. מתלבטת ומתחבטת איך לעשות את זה ומה לכתוב. למה? משום שבתקופה שלא הייתי פה קרו המון דברים. באופן טבעי – החיים קורים.
אבל מה שעוד קרה הוא שהצטרפה צלע נוספת לסטודיו. סקרנית? אחזור לכך בהמשך, קודם כל אני רוצה שתקראי את הדבר הבא.
כאשר חזרתי לבלוג במטרה לכתוב שוב, מצאתי פוסט שהתחלתי לכתוב די מזמן, ומעולם לא סיימתי והוא מעולם לא פורסם. עד עכשיו.
אז היום גיליתי את הטיוטה הזו, ואת יודעת מה? היא עדיין רלוונטית. אז הנה היא, הטיוטה הלא שלמה של פוסט ישן.
לאחריו אספר לך איפה הייתי ומה עשיתי ושיש אתר נוסף לסטודיו, ולמה הבלוג הזה אינו חלק ממנו.
stay tuned.
בחזרה ל-2018
השנתיים-שלוש האחרונות שלי היו סוג של מרדף. מרדף אחרי הגשמת חלום. תוך כדי המירוץ הזה, לא שמתי לב שהמשאבים שלי הולכים ואוזלים.
משאבים רגשיים ופיזיים.
בשלב מסוים התקבלה החלטה, צריך לעצור בצד הדרך, לתדלק. למלא את המאגרים.
אחרי תקופה לא קצרה של פעילות סביב ההגשמה העצמית, מצאתי את עצמי עוצרת.
העצירה כללה עבודה במשרה מלאה בתחום אחר. עבודה זמנית.
הכנתי את עצמי לחצי שנה שבה, במהלך היום אני עובדת בדבר אחד, ובערבים, שלא לומר בלילות, תכננתי להמשיך במסלול מקביל של תהליך ההגשמה.
שום דבר לא הכין אותי לאינטנסיביות של העבודה הזו. לא יכולתי לתאר לעצמי שכך זה יראה.
שבועיים לאחר תחילת העבודה במקום החדש, נאלצתי לעשות שינוי בתכניות.
במצב החדש, הבנתי שכדי לעבור את התקופה הזו כמו שצריך, אצטרך לשחרר לזמן מסוים את החלום שהוא המשך בניית העסק שלי, ולהתפנות לחלוטין לתפקיד הזמני.
ההחלטה הזאת לוותה בחששות רבים. הפחידו אותי ההשלכות של ההתנתקות הזו. לא לכתוב לזמן מסוים (כי הראש לא פנוי לזה), לא להתעסק בעיצוב (כי אין לי זמן לזה) ובאופן טבעי גם התנתקתי מהרשתות החברתיות כמעט לחלוטין.
בדיעבד, זו הייתה החלטה מעולה. גיליתי שזה נותן לי שקט. שקט מבפנים ושקט מבחוץ.
הזדמנות להתחבר לעצמי מחדש. להבין מה אני רוצה ואיך אני רוצה לעשות את הדברים, בלי "רעש" חיצוני.
תוך מספר שבועות קלטתי שאמנם אני מתעסקת בדברים שונים לחלוטין ממה שעסקתי בהם קודם, וממה שתכננתי לעשות, אבל נוכחתי שוב לדעת, שלמידה מתאפשרת בכל מקום ובכל מצב.
כבר אז ידעתי שעוד אכתוב על התקופה הזו משהו. לא הייתי בטוחה שאפרסם את זה, אבל אם את קוראת את זה עכשיו, כנראה שזה פורסם.
מאחר והכתיבה תמיד עשתה לי סדר בראש, גם עכשיו, ארבעה ימים לאחר שסיימתי את תפקידי הזמני, אני רוצה לסכם את התקופה הזו ואת מה שהפקתי ממנה.
יש אינספור דרכים לעשות את אותו הדבר
נתחיל בהתחלה. במאי האחרון החלפתי מישהי שיצאה לחופשת לידה. מישהי נהדרת.
תקתקנית, אינטליגנטית, נעימה, עם המון ידע בנוגע לארגון והמון ניסיון. ותיקה בתפקיד ומוכרת לאנשי הארגון ולקוחותיו. בקיצור, נכנסתי לנעליים גדולות.
חברתי הטובה הזכירה לי השבוע (לא שלרגע שכחתי), איך חששתי בהתחלה.
איך אמלא את התפקיד? איך אעמוד בסטנדרטים שהיא קבעה, זו שהחלפתי?
בשבועות הראשונים הייתי בודקת בקבצים ובמייל שלה, איך היא הייתה עושה את הדברים בכדי לעשות אותם באותה הדרך. בעקבות ההתלבטויות והחיפושים, כל פעולה שעשיתי נמשכה הרבה מעבר לנדרש.
בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי ואני משחררת. התחלתי לעשות דברים בדרך שלי.
מדובר פה על שחרור בשני רבדים. הראשון- לעשות דברים בדרך שלי, דרך שאולי אנשים לא רגילים אליה. השני- להגדיל את הסיכוי לעשות טעויות. אחד המעצורים הגדולים שלי. לטעות.
ומה גיליתי?
דבר ראשון, הבנתי שגם הדרך שלי טובה, וכנראה שיש עוד מיליון דרכים לעשות את הדברים, וכל דרך מביאה איתה יתרונות וחסרונות, והכי חשוב, הדרך שלי מרגישה לי טוב יותר, כי היא שלי. היא משקפת את מי שאני. הדרך שלי אותנטית עבורי.
דבר שני, גיליתי שכן, אני טועה לפעמים, אבל זה בסדר, החיים ממשיכים, והכל בר תיקון. זה היה שחרור רציני! בהמשך, התמדתי באימון שריר הטעות (שנמצא למי שתהה, איפשהו ליד הסרעפת. בין הלב לקיבה). זה הרגיש טוב. משחרר.
ושוב לאוגוסט 2020
לאחר שסיימתי את התפקיד הזמני עליו כתבתי בפוסט שלא פורסם, חזרתי מלאת תובנות ומוטיבציה לעבודה בסטודיו. קיבלתי חיזוק לכך שזה מה שאני אוהבת, זה מה שאני רוצה וזה מה שאני צריכה לעשות. וזה מה שעשיתי.
אבל הפעם זה היה מעט שונה. לאחר שמצאנו את עצמנו מתייעצות אחת עם השנייה, דנות בענייני תכנון ואפילו משתפות פעולה במספר פרוייקטים, החלטנו ללכת עם זה עד הסוף ולחבור לעבודה משותפת תחת אותו השם studio LiRA.
מי? אני וחברתי אילנית אדלר. זה היה במהלך נהיגה כאשר נפל לי האסימון שלא רק שהייתי שמחה לשותפה כמו אילנית, אלא שגם השם LiRA שבעבר היה הקיצור של Liat Rasyan, הוא גם ראשי התיבות של השמות שלנו Liat Rasyan & Ilanit Adler. ומאז הכל היסטוריה.
לסיכום
אז לאילנית, לי ולסטודיו יש בית משלנו, את מוזמנת להציץ כאן.
את הכתיבה שלי אמשיך כאן ויש לי תכניות רבות לבלוג. בין היתר, ראיונות עם נשים עצמאיות שנותנות לי המון השראה, ולא, הן לא מעולם העיצוב. לא רק.
אז אם יש לך רעיונות, תובנות או משהו לחלוק איתי, מוזמנת להגיב פה למטה, אשמח לדעת שהיית פה.
ליאתוש, כיף גדול לקרוא אותך ולראות את הדרך שעברת.
קושי הוא מקפצה למדרגה גבוהה יותר ואת נהדרת שלא נתת לפחדים לעצור אותך <3
יפית יקרה, איזה כיף שנכנסת לקרוא. אני ממש משתדלת להמשיך לצד החששות. זאת עבודה, אין ספק.
ליאתי!!! איזו מדהימה את! נהנית לקרוא אותך ונהנית תמיד מבחירת התמונות שלך:) אין לי ספק שאת בדרך הנכונה. תצליחי ותגשימי. נשיקות
אוריתי אהובה, איזו תגובה שמרחיבה את הלב. כל כך היה לי חשוב לשלב את התמונות שיביעו את התחושות הנכונות, אני ממש שמחה שהרגשת את זה. תודה 🙂
איזה יופי שחזרת לכתוב!
מצפה לקרוא את מה שתבחר לשתף.
תודה שלומית 🙂
ליאתי, איזה כיף שחזרת. כיף לקרוא אותך, את השינויים, התובנות והצמיחה … בהצלחה גדולה ואני מחכה כבר ממש להמשך
תודה מיטלי, איזה כיף שבאת 🙂
את כותבת נפלא! איזה כיף לקרוא ❤
תודה מותק 🙂
ליאתי,
אין כמו לכתוב ואיזה כיף שחזרת לזה.
אני נהנית לעקוב אחרי ההתפתחות שלך. לי דווקא נראה מהצד שאת מאד קשובה לעצמך כל הזמן, מרשה לעצמך לטעות ומקבלת את זה בחמלה.
בהצלחה בכל הכיוונים החדשים, וכתבי יותר – זה תמיד תענוג. גם לנו
♥
רונית
רוניתי, איזה כיף שאת פה.
חלק מהפוסט נכתב הרי לפני מעל לשנתיים והעליתי אותו כמו שהוא. אין ספק שדברים השתנו אצלי מאז 🙂
נשיקות